סיפור לידתו של פר"ח כמו לקוח מסיפורי אגדות...
באחד מלילות החורף הקרים בשנת 1972, נסע זוג צעיר לביתו בראשון לציון. לפתע, הבחינו בני הזוג בשני ילדים הניצבים בפאתי הדרך. הנהג רוני עטר, סטודנט למתמטיקה שימושית במכון ויצמן, עצר את רכבו ואסף את שני הילדים. רותי ורוני עטר הופתעו לגלות כי שני הטרמפיסטים המקרים הם יתומים שנמלטו מהמוסד בו חיו.
המפגש בין הנהג- הסטודנט לבין היתומים- הטרמפיסטים לא נסתיים בכך. גורלם של השניים כה נגע לליבם של רותי ורוני עטר, עד שאלה החליטו "לאמץ" את הילדים. הם אספו אותם לביתם, ובמשך שנתיים גידלו וטיפחו אותם, כאילו היו ילדיהם שלהם.
לכאורה, סיפור אנושי פשוט, אך גלגוליו של סיפור זה הרחיקו הרבה מעבר למסכת הקשרים בין בני הזוג עטר לבין שני היתומים. רוני לא הסתפק בכך שהוא ורעייתו העניקו בית חם, אהבה, רוך ועזרה לימודית לשני היתומים. ניכרה בו התחושה כי ילדי-טיפוחיו הם רק שניים מרבים, רבים, הזקוקים לסיוע והדרכה, כדי שיוכלו לדלג על משוכת הפער-החברתי.
כך נולד רעיון פר"ח.
פרופ' חיים הררי, דיקן מדרשת פיינברג דאז במכון ויצמן, התלהב מהרעיון ונרתם לפעול למימושו.
מכון ויצמן ומשרד החינוך והתרבות הטו כתף ועד מהרה החל ה"פרח" עוטה גבעול ועלים. הראשונים, שנטלו חלק בפרויקט היו אנשי מכון ויצמן, בחסות היחידה לפעולות נוער.
במהרה התברר, כי מסכת הקשרים ההדוקה שנוצרה בין הסטודנטים החונכים לבין חניכיהם, תרמה לא רק לקידומם של החניכים במישור הלימודי, אלא תרמה רבות גם להתפתחותם האישית והחברתית.
מאז החלו הפרחים לפרוח בכל רחבי הארץ. הפעילות גברה והתרחבה, ובתי ספר רבים החלו לפנות אל מנהלת פר"ח בבקשה לשגר אליהם סטודנטים-חונכים כדי לסייע לילדים הנזקקים.
העובדות מדברות בעד עצמן: מ-20 סטודנטים חונכים שפעלו בשנת תשל"ד, גדל המספר בהתמדה לכדי עשרות אלפי פעילים כיום, ושותפים בו כל המוסדות להשכלה גבוהה ולהכשרת מורים.
|
