"אתחיל מהסוף להתחלה: יצרנו משהו חדשני! בנינו יחד פח שולחני שנפתח באופן

אוטומטי רק על ידי זיהוי תנועה, לא יכול לתאר לכם את גודל השמחה כשזה הצליח."

החונכות עם נ' בן ה 15- , החלה במפגשי זום בצל הקורונה.

נ' ילד מופנם ושקט, איבד את אחיו החייל בפעילות צבאית כמעט שנה קודם לכן.

הוא לא דיבר על האובדן אף מילה ואני החלטתי שלא לשאול.

זה כל הזמן היה שם באוויר, מפגש רדף מפגש.

ניסיתי לבסס את הקשר בדרכים שונות אך הרגשתי שהוא מנסה להחזיר את המיקוד לשעורי האנגלית והמתמטיקה בלבד, ואני חיכיתי.

יום אחד נפגשנו בפארק וכשנפגשנו לא באמת הצלחנו ללמוד, היו המון הסחות דעת אבל שם לראשונה נוצר

חיבור הרגשי ביננו ותוך כדי טיול שמעתי לראשונה שהוא מתעניין במחשבים ואלקטרוניקה".

המפגשים בין אלעד לנ' התחילו כמפגשי תגבור במקצועות הליבה (אנגלית ומתמטיקה)

נ' השתדל מאוד, ואכן שיפר את ציוניו משמעותית.

כשאלעד קלט שלפניו ילד שמתעניין במחשבים וברובוטיקה הוא החליט לקחת את זה צעד אחד קדימה

והביא למפגש הבא מחשב וציוד נוסף והחל ללמד אותו עקרונות בסיסים של תכנות ורובוטיקה.

אמנם נ' צעירבגילו לנושאים הללו אך התנסות מוקדמת, כך חשב אלעד, תשפר את הדימוי העצמי שלו.

את הנושא שהיה טאבו עד אותו יום, פתחה אימו וסיפרה בנוכחותו על האח שנהרג. זה היה שלב נוסף ומשמעותי בבניית הקשר בין השניים.

השלב הבא הגיע לקראת יום הזיכרון. נ' נתבקש לדבר בטקס בית הספר על אחיו ז"ל שכזכור נהרג כשנה קודם.

עצם המחשבה לעמוד מול קהל ולפתוח נושא כל כך טעון, גרמה לו חרדה ולקפאון, והוא בחר לספר על כך לאלעד.

אלעד כמו אלעד ברגישות יוצאת דופן ביקש ממנו להיות חלק מהפרויקט ולבנות יחד את המצגת.

לקראת הטקסהם התאמנו, עשו סימולציות וחוו יחד חוויה עוצמתית.

כשנ' עמד בטוח על הבמה, אמא שלו ואלעד עמדו בשורה הראשונה ובכו יחד.

אלעד נבחר לחונך מצטיין השנה.

הראייה המרחבית שלו, הרצון הכנה לעזור, ללוות

ולחשוב מחוץ לקופסה מבלי לצפות לתמורה הופכים

אותו לאדם יוצא דופן ולחונך מצטיין.