דרך החונכות היא הצליחה לעשות לחניכה שלה תיקון

כשהתחילה השנה, דועאא נהדפה. כל מה שהילדה רצתה הוא שיעזבו אותה לנפשה, מסוגרת בעולמה ומרוחקת מכולם. אבל דועאא לא התכוונה לוותר, היא עבדה קשה כדי להגיע לפחות לנקודת הפתיחה ולקבל הזדמנות מהילדה. לאחר חודשיים זה סוף סוף החל לקרות, הילדה נפתחה מעט, החלה לדבר ולהיפתח, ודועאא כבר חשבה שהיא על דרך המלך. אבל אז הגיע משבר שדועאא לא ציפתה לו: אמה של הילדה החליטה לשלוח את בנותיה לפנימייה. באותו הרגע, הילדה שוב נאטמת, מסתגרת. היא מנתקת קשר לחלוטין, ודועאא כבר חושבת לוותר על החונכות.

אחרי יומיים של מחשבות, בשיחת טלפון לרכז, היא מודיעה לו שהיא החליטה ומאותו הרגע, שום דבר לא עוצר את דועאא. לא החניכה ולא הרגרסיה שהיא מראה. לא המורים ויועצת בית הספר שמפצירים בה שחבל על ההשקעה, כי הילדה כבר לא תשתנה, לא הילדים שמתנכרים לילדה ולא מוכנים לגשת אליה. דועאא הופכת מושקעת כל כולה בחונכות. היא לוקחת על עצמה כפרויקט את נושא ההגיינה ובעזרת מסרק, סבון ומברשת שיניים שנותנת לה במתנה היא מצליחה לשפר את מצבה משמעותית. היא מגיעה בזמנה הפרטי לפעילויות בפנימייה כדי לעזור לילדה בצעדיה הראשונים שם, ונמצאת שם עבורה כמו אחות גדולה. היא חוגגת לילדה יום הולדת, שמסתבר כיום ההולדת הראשון שחוגגים לה אי פעם.

עם המעבר לפנימייה השינוי מתחיל לקרות. הילדה מתחילה לדאוג לעצמה, להתקלח ולהסתרק. היא מתרגלת את השיעורים שנותנת לה דועאא, משתפרת בקריאה ובכתיבה, נכנסת לשיעורים ומתחילה ליצור קשרים עם ילדים אחרים. דרך החונכות היא הצליחה לעשות לחניכה שלה תיקון, ולהיות המבוגר שעוזר לה לעבד את הפרידות והעזיבות הכואבות בחייה, הדרך עוד ארוכה, אבל היום כבר יש דרך, וגם אם אין עדיין את כל התשובות, היום כבר יש תקווה.