קשה לתאר את רמת הקרבה שנוצרה בין יובל לחניכה שלה

מהרגע הראשון, נוצר בין יובל וחניכתה חיבור מיוחד. תחילה היו מטרות לימודיות לחונכות, ויובל הכינה משחקים כדי לעבוד על קריאה, אותיות וחשבון, אך יום אחד קרה הנורא מכל והילדה איבדה את אביה, והילדה הגיבה למות אביה בהזנחה מוחלטת. היא התכנסה בעצמה, ורק ליובל נתנה להתקרב. בעדינות, רגישות ואהבה היא הצליחה להגיע לילדה, לגרום לה לוותר על המחסומים ולהיפתח. מאותו רגע התמקדה החונכות בבעיות הרגשיות המשפיעות על התפקוד היום יומי של הילדה. למרות הקושי יובל לא ויתרה והמשיכה בעקביות את המפגשים. נתנה לה חום ואהבה ללא תנאים, ניסתה להוות לה מודל בתחומים בהם רצתה שתתקדם, מענה רגשי ולגיטימציה לכל הקשיים והתחושות.

קשה לתאר את רמת הקרבה שנוצרה בין השתיים. יובל הפכה להיות הכותל של הילדה לכל דבר, מטוב עד רע. הייתה הראשונה אליה התקשרה כשאביה נפטר, וגם כשאחיין חדש נולד. יובל, מצידה, הפכה את הילדה לבת בית אצל משפחתה. היא השתתפה בארוחות והתחברה עם קרובי משפחה של יובל בני גילה, ולמרות שבאופן לא מודע עשתה הכל כדי להרחיק מעליה אנשים – יובל נשארה קרוב ולא עזבה. היא בחרה להמשיך בחונכות ממקום של רצון אמיתי להשפיע, לשנות ובעיקר לאהוב, ועם יכולת לראות את הטוב גם במקומות שקשה, והחוץ מרתיע ומרחיק.

"חונכת שהיא מתנה", כך אנחנו מכנים את יובל. מתנה, בקלילות ובאופטימיות שלה. בכך שלא נתנה לקושי להגדיר את הילדה אלא המשיכה לראות בה את הטוב שבה, להתרכז בו ולהעצים אותו. בכך שעשתה בכל דבר מעל ומעבר, באהבה ללא תנאים ובמסירות אין קץ.