כשע', בת 4, הופנתה לפר"ח בשל קושי שפתי וחרדה חברתית, היה ברור שהחונכות תדרוש סבלנות, רגישות והתמדה.
ילדה שמתקשה להיפרד מהוריה, להרגיש בטוחה ללא נוכחות של בני משפחתה וממעטת לתקשר עם אנשים מחוץ למעגל המשפחתי, זהו אתגר לא פשוט.
איבון, סטודנטית שמתנדבת שנה שניה בפרויקט "פר"ח פסיכולוגי", הגיעה לחונכות מתוך שליחות ורצון אמיתי להיות האחות הגדולה שהיא בעצמה הייתה צריכה כילדה. בתחילת הדרך ע' לא הסכימה לדבר ולשהות לבד. במשך ארבעה חודשים התקשורת התבססה על מבטים והצבעות ובנוכחות האם או הסבתא בלבד. במקום שרבים נרתעו, איבון לא ויתרה "הרגשתי שאני מצליחה להבין אותה גם בלי מילים, כל מנעד הרגשות שלה עבר דרך העיניים". כדי ליצור שפה משותפת ללא מילים, איבון הביאה בכל מפגש חומרים לשתיהן - דפי יצירה, חרוזים, טושים וסיימה כל מפגש בשיקוף רגעים נעימים, גם כשלא היה פשוט.
בכל מפגש איבון הדגישה את המשמעות של להיות יחד, שיחקה לצד ע' והחזיקה עבור שתיהן מסגרת יציבה, רגישה ועקבית. גם כשע' לא דיברה, התקשתה להביע את עצמה או להתמודד עם רגשות, איבון פשוט נשארה לצידה ועודדה אותה שהיא מסוגלת להכל.
בהדרגה ע' החלה לשתף גם היא ורמת האמון גדלה. עם ביסוס הקשר, הן ניסו לצאת לפארק הסמוך: בתחילה דקות ספורות עד שבקשה לחזור לאמה ובהמשך מפגש שלם בחוץ, ללא ליווי משפחתי.
ע' הצליחה לשהות לבד עם איבון, לשחק, לשתף ולומר בקול שהיא נהנית.
לאורך התהליך איבון שיתפה פעולה באופן הדוק עם המשפחה ועם המטפלת בתחנת התפתחות הילד, קיבלה הדרכה קבוצתית והביאה פתרונות יצירתיים ומותאמים.
סיום החונכות היה מרגש, בזכות נוכחות יציבה, תקשורת לא מילולית חכמה ואופטימיות עיקשת, ע' צמצמה חרדה, יצרה נפרדות, והחלה למצוא את קולה. איבון ראויה להצטיינות על תהליך עדין ועמוק, שבנה ביטחון צעד צעד, עד שהשתיקה הפכה לשיתוף.