מתן, סטודנט לחינוך במכללה האקדמית לחינוך – אורנים, בנה את הקשר באיטיות וברגישות.
האתגר המרכזי היה החומה של' בנה סביבו . שתיקה, אדישות וחוסר אמון. ל' סירב לשתף פעולה, התחמק ממפגשים, ואף טען כי "יש ילדים שזקוקים לזה יותר ממנו".
מתן לא נרתע. בסבלנות, הומור ושיח בגובה העיניים, הוא יצר מרחב בטוח - מקום שבו לא מבקשים בכוח, אלא מזמינים בעדינות.
בתחילת הדרך, מתן יצר קשר עם ל' דרך משחקים, סיפורים וסיורים בבית הספר, במטרה לגרום לו להיפתח.
מתן יזם פעילויות שאפשרו לל' להתבטא, הם צפו בסרטים משותפים ששימשו בסיס לשיח על רגשות ואינטראקציות חברתיות, ביקורים באצטדיוני כדורגל, שאפשרו חוויה משותפת, הרחבת אופקים ופיתוח תחומי עניין משותפים. הוא תכנן כל מפגש בקפידה ודאג של' ירגיש שהוא באמת נראה ומוערך.
באחת הפעמים ל' שיתף את מתן כי לא נותרו לו בגדים נקיים, מתן נתן לל' כלים לעצמאות, הסביר לו כיצד רוכשים חומרי ניקוי ואיך להפעיל את מכונת הכביסה.
כאשר התעוררו קשיים בבית, מתן שיתף את הגורמים הרלוונטיים והרחיב את רשת התמיכה סביב ל', תוך שמירה על תקשורת פתוחה ומתמדת עם האב, המחנכת והצוות כדי לוודא שהמענה החינוכי והרגשי מותאם לצרכיו של ל'.
עם הזמן משהו זז, מתן הפך לדמות מחזקת. ל' החל לחכות למפגשים, לשתף, לצחוק.
בבית ובבית הספר ראו שינוי גדול לאורך השנה. מילד עצוב, מופנם, הוא הפך לילד שמח, פעיל ופתוח יותר. ל' הפגין שיפור במוטיבציה ללמידה, והעבודה המשותפת עם מתן סייעה לו להתמודד עם קשיים ולחוות הצלחות, הן בלימודים והן בקשרים החברתיים.
מתן מילא את החלל הרגשי שהיה חסר לל' ובכך גילה את הכוח שביוזמה אישית ואת ההשפעה הגדולה של קשר אנושי משמעותי.